חורבן ותלישות

הקדמה

הגותו השלמה של ברל – כפי שנפרשה בנאומיו השונים, דבריו בישיבות כאלה ואחרות, מאמריו ומכתביו – לא כונסה במלואה מעולם. 12 הכרכים של כתביו וששת הכרכים של מכתביו שיצאו לאור לא יתפסו מקום רב בספרייה ממוצעת, אך הם מגלים תפיסת עולם עמוקה ורחבה על בנייתם של עם, חברה ואומה, ושל המדינה שבדרך. ולפני הכל ויותר מכל, הם חושפים בכל עמוד כי ״העיקר – טיפוס האדם״, כמו שצוטט ברל ביומנו של זלמן ארן. ואכן, עיקרו של המפעל הציוני היה האדם – לא זה המופשט, חסר הפנים והצורה, אלא הפועל, החקלאי, איש המעשה שיש בו גם רוח. ״אדם ומלואו״, בלשונו של ברל.

ברל, יליד ינואר 1887, עלה ארצה ב-1909 מבוברויסק (אז חלק מרוסיה וכיום בבלארוס). את פעילותו הציבורית החל במסגרת קבוצות של סוציאליסטים יהודים ועם עלייתו בימי העלייה השנייה עבד כחקלאי במושבות יהודה ובעין גנים. ב-1911 עבר לגליל, לחוות כנרת. הוא השתייך לקבוצת הפועלים ״הבלתי מפלגתיים״ וסייע בהקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיים הראשונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופעילותו בגדוד הארץ–ישראלי הקים יחד עם דוד בן–גוריון ויצחק בן–צבי את מפלגת אחדות העבודה. כבר אז התבלט כמתווה דרך, ניסח את מצע המפלגה וערך את ביטאונה, ״קונטרס״. במהרה זכה למעמד של מעצב דרכה הרעיונית של המפלגה ויש שכינוהו ״מחלקת השכל״ בתנועה.

ברל נמנה עם מקימיה וראשיה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים ופעילותו התמקדה הן בהתוויית מדיניותה והן בעבודה רעיונית ותרבותית עבורה. הוא סירב לקבל עליו תפקידים ביצועיים או פוליטיים פורמליים, אך היה שותף, בתוקף מעמדו הרוחני, להכרעות המרכזיות בחיי היישוב ומילא תפקידי מפתח בהקמת מוסדות ומפעלים רבים, ובהם מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י), העיתון ״דבר״ (שברל היה עורכו הראשון), הוצאת הספרים ״עם עובד״, בנק הפועלים, המשביר, קופת חולים כללית וסולל בונה. סמכותו היתה מקובלת גם על ראשי ההגנה.

באוגוסט 1944 נפטר בירושלים והוא בן 57.

ההקדמה נלקחה מתוך כתב העת "תלם"-כתב עת לשמאל ישראלי מיסודה של קרן ברל כצנלסון.

חורבן ותלישות הינו מאמר אותו פרסם ברל כצנלסון בעיתון "דבר" בשנת 1934. המאמר דן ביציאתה של אחת מתנועות הנוער למחנה קיץ ביום בו עם ישראל מציין את ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. במאמר זה, מדגיש ברל את חשיבותו של הזיכרון ההיסטורי והתרבותי של העם היהודי, ואת החיבור ההכרחי שנדרש לייצר בין חיי העבר, מציאות החיים העכשווית של דור החלוצים והגשמת ייעודה של התנועה הציונית- הקמתה של מדינת ישראל.

חורבן ותלישות/ברל כצנלסון 

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו? אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?

הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.

(מתוך: ברל כצנלסון, "חורבן ותלישות", דבר, 26.07.1934, עמ' 2).